כשכואב ביחסים — מה עומד מאחורי זה, ומה אפשר לעשות

אישה יושבת מולי ואומרת: "אני לא מבינה מה קרה לי. פעם זה היה בסדר."

אחרת אומרת: "אצלי זה כואב מהפעם הראשונה, ואני כבר לא זוכרת שזה לא כאב."

ושתיהן, כמעט תמיד, אומרות גם את המשפט הזה: אמרו לי שזה בראש שלי.

זה לא בראש שלך. יש לזה מנגנון, יש לו כמה מקורות אפשריים, ולרובם יש מה לעשות.

(ואם הכאב שלך הוא בגב התחתון, באגן או בירכיים ולא באזור הפות והכניסה — זה נושא אחר לגמרי, ויש לו עמוד משלו: פיזיותרפיה אורתופדית.)

מה שקורה, ולמה זה נמשך

לשרירי רצפת האגן יש מתח בסיסי קבוע. הוא עולה כשמתאפקים, והוא יורד כשצריך — ביציאה, בלידה. במצב תקין אפשר לשלוט במתח הזה.

ולפעמים אי אפשר. או כי קשה לשלוט בו, או כי השריר באמת מתוח במנוחה.

וכשמשהו כואב, נוסף על זה עוד דבר: הגוף מגיב. והתגובה שלו היא כיווץ.

הכיווץ הזה הגיוני לחלוטין — זו הדרך של הגוף להגן על עצמו. אלא שברצפת האגן, השריר שמתכווץ הוא בדיוק השריר שצריך להיות רפוי. וכך הכיווץ מגביר את הכאב שהוא בא למנוע.

ואז מצטרפת החוליה השלישית, וזו שהופכת את זה לתופעה שמחזיקה את עצמה: הציפייה. אחרי כמה פעמים שכאב, הגוף כבר לא מחכה לכאב — הוא נערך אליו. ואישה שמצפה לכאב מתכווצת עוד לפני שקרה משהו.

זו הסיבה שזה נמשך גם כשהגורם המקורי כבר חלף. וזו גם הסיבה ש"פשוט תירגעי" לא עובד.

ומה שאני רוצה שתדעי מראש

המטרה שלי היא לא שאני אטפל בך. המטרה היא שאלמד אותך לשלוט בשריר.

נשים מגיעות אליי לפעמים ואומרות: תטפלי בי, תפטרי אותי מזה, והכל יהיה בסדר. אני מבינה את זה מאוד. אבל זה לא עובד ככה — ודווקא בזה יש בשורה טובה: מה שאת לומדת, נשאר אצלך.

ויש עוד משפט אחד שאני אומרת כמעט בכל פגישה ראשונה, כי הוא מפתיע:

— אבל אני רפויה. אני מרפה.
— זה לא שאת מכווצת אותו. הוא מכווץ.

וההבדל הזה חשוב: אם השריר מכווץ בלי שאת מפעילה אותו, אין שום החלטה שאת יכולה לקבל שתשחרר אותו. לכן צריך עבודה, ולכן צריך ללמוד — ולכן זה גם לא באשמתך.

איפה כואב, ומתי

הכאב יכול להיות שטחי, בכניסה ובניסיון החדירה, או עמוק יותר. הוא יכול להיות קבוע, או להופיע רק בהתחלה ואז להשתחרר. אלה תמונות שונות, והן מובילות לכיוונים שונים.

והכאב עצמו יכול להרגיש אחרת אצל כל אחת: שורף, דוקר, לוחץ — ולפעמים מגרד, בצורה שמזכירה פטרייה.

וכאן קורה משהו שחוזר שוב ושוב: אישה עושה משטח והוא תקין. או מרגישה דלקת בדרכי השתן, והתרבית שלילית. ואז אומרים לה שהכל בסדר.

התוצאה התקינה נכונה. היא פשוט לא בדקה את מה שכואב.

ויש עוד סימנים שנשים לא תמיד מקשרות לאותו עניין: לא מצליחה להכניס טמפון. בדיקה גניקולוגית שלא הצליחה, או שנדחתה שוב ושוב מרוב חשש. צריבה או רגישות גם בלי מגע — בישיבה, בבגד צמוד, ברכיבה.

אם משהו מהרשימה הזו מוכר לך, את במקום הנכון.

ועוד דבר שחשוב לומר מוקדם: זה לא רק של נשים צעירות. כאב ביחסים מלווה נשים בכל גיל — גם, ואולי במיוחד, אחרי גיל המעבר.

אותו כאב, מקורות שונים — ולכן טיפולים שונים

זו הסיבה שאין תשובה אחת. אצל רוב הנשים מדובר ביותר ממקור אחד.

⚠️ והטבלה שלמטה אינה כלי לאבחון עצמי. היא כאן כדי להראות כמה כיוונים שונים יכולים להסתתר מאחורי אותו כאב בדיוק — ולמה, לכן, הערכה קודמת לטיפול.

מאיפה הכאב מגיע	כניסה / עומק	איך זה מרגיש
עור הפות ורירית	כניסה	צריבה, יובש, גירוד
יובש ודילול רירית (הנקה, גיל המעבר)	שניהם	צריבה, רגישות
שרירי רצפת האגן בכיווץ מתמשך	שניהם	כאב במגע, החמרה מציפייה
כיווץ הגנתי אקטיבי	כניסה	סגירה, קושי בחדירה
צלקת — חתך חיץ, קרע, ניתוח	בעיקר כניסה	כאב נקודתי, "יש שם משהו"
קרום נוקשה	כניסה	קושי או כאב בחדירה
הדבקויות בעומק — ניתוח באגן, קיסרי, הקרנות, כימותרפיה	עומק	כאב עמוק, תחושת משיכה
מערכת השתן	עומק	דחיפות, תדירות
מערכת הרבייה	עומק	כאב עמוק, לעיתים תלוי מנח
זיהום או דלקת	שניהם	הפרשה, צריבה
מרכיב עצבי	כניסה בעיקר	צריבה היקפית במבוא הנרתיק, תחושה לא פרופורציונלית למגע
ויסות תחושתי	משתנה	האזור מגיב חזק גם למגע קל
עצירות כגורם תורם	בעיקר עומק	לחץ, תחושת מלאות

ואי אפשר לדעת מהרשימה הזו מה יש לך — וזה בסדר גמור.

גם אני לא מאבחנת. מה שאני עושה הוא הערכה תפקודית של המעורבות השרירית — וזה בדיוק מה שעושים בפגישה הראשונה.

ולפעמים אין מאחורי הכאב גורם רפואי כלל — אלא מתח שרירי מוגבר, ואז זה בדיוק מה שהפיזיותרפיה עובדת איתו. ולפעמים יש בעיה רפואית שהייתה הטריגר לכיווץ — ואז הפיזיותרפיה מלווה את הטיפול הרפואי, כל אחד בתחומו.

וכשעולה חשד למשהו שאינו בשגרה — זיהום, דלקת — לפעמים בליווי חום — ממצא חריג, או כאב שהופיע פתאום ולא התפתח בהדרגה — אני מפנה לבירור רפואי, לפני הטיפול או במקביל אליו. לפעמים למרפאת עריה ולדן, שמתמחה במצבים של הפות והנרתיק. וזה נקבע בשיחה איתך, לא לפי טבלה.

שתי שורות שנראות דומות, ואינן

בטבלה יש שתי שורות שמרגישות אותו דבר ומטופלות אחרת: שריר שמכווץ, וכיווץ הגנתי שאת מייצרת — לפעמים אפילו כפעולה יזומה של סגירת רגליים.

בראשון הוא מכווץ. בשני את מכווצת. למצב השני יש שם שנשים שומעות בקליניקות — וגיניזמוס — והוא משמש לא תמיד במדויק: לא כל כאב באזור הזה הוא וגיניזמוס. אבל תגובה כזו, של כיווץ הגנתי כדי למנוע פעולה שאני חוששת ממנה, קיימת אצל חלק לא קטן מהנשים. ואצלן, סביר שהעבודה תכלול גם מאמני נרתיק.

שני מסלולים שונים לגמרי

יש הבדל מהותי בין אישה שחוותה כאב מהפעם הראשונה שקיימה יחסים, לבין אישה שהיו לה יחסים תקינים והכאב הופיע — בהדרגה, מסיבה רפואית, אחרי נפילה על עצם הזנב, או אחרי לידה עם צלקת משמעותית.

המנגנון שונה, והמהלך הטיפולי שונה.

ואם את במסלול הראשון וחשבת שזה אומר שאין מה לעשות — זה לא מה שזה אומר.

הצלקת — ולא כל טיפול נראה אותו דבר

אישה שהכאב שלה על רקע צלקת, כשהוא נקודתי ולא ממושך, ולפני שנכנסה למעגל הכיווץ־כאב — הטיפול שלה יכול להיות פיזי בלבד. לא כל טיפול חייב לכלול מאמני נרתיק.

ובצלקת עצמה יש שתי דרכי עבודה: לפעמים העבודה היא על המתח השרירי סביבה — וכשהוא יורד, המתח בצלקת יורד איתו. ולפעמים זו הגמשה של רקמה נוקשה שמתחתיה.

יובש — בהנקה ואחרי גיל המעבר

בהנקה, כל עוד המחזור לא חזר, השחלות עדיין לא חזרו לתפקד. רמות האסטרוגן נמוכות, והעור באזור דק ורגיש יותר. צלקת שלא הפריעה קודם יכולה להפוך לרגישה מאוד.

ואותו מנגנון עצמו פועל אחרי גיל המעבר — ושם הוא נמשך, ולא חולף מעצמו.

בשני המצבים אני מפנה לרופאת נשים — הרירית והטיפול בה הם תחום רפואי. ואחרי שהעור מקבל מענה, העבודה שלי בהמשך מקדמת את התהליך.

ולמה בכל זאת יש כאן מקום לפיזיותרפיה: כי הלולאה מהתחלת העמוד פועלת גם כאן. גם כשהמקור הוא יובש, הכאב מייצר כיווץ, והכיווץ מחמיר את הכאב. טיפול ברירית לבדו משאיר את החצי השני של הלולאה במקום.

ומילה על אנדומטריוזיס

זהו כאב אגן ממקור אחר, והרקע שלו כרוני ומורכב.

הכאב הכרוני והדלקת יכולים לייצר מתח מתמשך בשרירי רצפת האגן ונקודות רגישות בהם — ואלה, בתורם, מחזיקים את הכאב גם כשהמחלה עצמה שקטה. לא ברור אם המתח הוא סיבה או תוצאה, ואצל נשים רבות הוא כנראה גם וגם.

וזו הסיבה שיש כאן מקום לפיזיותרפיה — וגם הסיבה שהיא לא הפתרון.

הפיזיותרפיה אינה משנה את מהלך הנגעים, ואינה משחררת הדבקויות ספציפיות. מה שהיא כן: להקל על המתח השרירי · לשפר תנועתיות של רקמה סביב הדבקויות · ולהנחות עבודה על נשימה, גמישות ירכיים ותנועתיות בית החזה, שמסייעת בהרפיה ובוויסות הלחצים בתוך הבטן.

וכמה זה עוזר? באופן מתון, ובכנות. ומה שידוע היטב הוא שחלק לא קטן מהנשים ממשיכות לסבול מכאב גם אחרי הטיפול הרפואי — ולעיתים קרובות בדיוק בגלל המרכיב השרירי ורגישות היתר של מערכת העצבים. שם, ורק שם, זה התחום שלי.

הפגישה הראשונה — ומה שכדאי לדעת עליה מראש

בפגישה הראשונה אני אוספת את המידע שיעזור לי לתכנן את הבדיקה בצורה מיטבית. כלומר: הבדיקה אינה הדבר הראשון שקורה. תכנון הבדיקה הוא.

ויותר מזה — ייתכן שהפגישה הראשונה לא תכלול בדיקה פנימית בכלל. יש שלוש נקודות התחלה, וכולן לגיטימיות באותה מידה:

מרחוק — תבנית נשימה ותבנית הרפיה. גם להורדת מתח כללי, וגם כי הנשימה יוצרת תנועתיות ברצפת האגן דרך הלחצים בבטן.

מבחוץ — עבודה על הירך, אם מתגלה מרכיב יציבתי או תנועתי.

ומבפנים — יש מי שנבדקת כבר בפעם הראשונה.

ובאמצע יש עוד אפשרות: לפעמים אני רק אפתח שפתיים ואראה את הקושי בחוויה שלך. גם הבדיקה עצמה מדורגת, והיא לא הכל־או־כלום.

מה שאנחנו מדברות עליו

האם בן או בת הזוג יודעים שכואב לך. כי לפעמים מצליחים לקיים יחסים, ואישה סובלת בשקט.

האם מגע מיני אחר לא כואב. האם יש מספיק זמן והדרגתיות — כי חשק מוביל לעוררות, ולעוררות יש תגובה פיזיולוגית של לחות וגמישות. ואם אין את זה, לפעמים זה מה שצריך לטפל בו קודם.

ויש מצבים שבהם מה שנדרש הוא טיפול מיני, ואז אני מפנה. זה מקצוע אחר, ואני משאירה אותו למי שעוסקות בו.

(ואם את סביב לידה או מניקה ואין לך חשק — זה מוכר מאוד. החשק יכול להשתנות ברגע שמתחילים, וזה לא חייב לבוא מאפס למאה.)

והשאלה על טראומה

אני שואלת את כולן אם יש רקע של פגיעה או טראומה.

לפעמים זה לא משהו שנמצא מלפנים. יש מי שנזכרת באירוע מהילדות שנחשב "מאחוריה" — אבל הגוף זוכר. ואז זה עולה, והשריר מתכווץ.

אני לא מטפלת בזה — זה לא התחום שלי. אבל אני צריכה לדעת שזה שם, כי זה משנה איך אנחנו עובדות.

הבדיקה

הבדיקה של שרירי רצפת האגן נעשית ברגישות ובעדינות, והיא קצת מזכירה בצל: שכבות.

כי מתח בשרירי רצפת האגן מושפע מהרבה דברים. מקושי בהתרוקנות. מצלקת ישנה מלידה. מיובש או מתהליך דלקתי. מחיבור לשרירים חיצוניים — בטן, מקרבי ירך, שרירי גב, גלוטאוס, פיריפורמיס. ולפעמים מנפילה ישנה על עצם הזנב שלא טופלה — היה קשה לשבת תקופה, זה חלף מעצמו, וכשמסתכלים אחורה מבינים שהיה שם משהו.

ומה שקורה בפועל: אני ממקדת את הכאב עם מטוש — כזה שנראה כמו מקל אוזניים — כדי להבין אם הוא ממוקד או היקפי. אני מתרשמת מתנועתיות הגיד הפריניאלי. ואז בודקת את המתח השרירי.

אני מעדיפה לבדוק בשתי אצבעות, כדי להתרשם מצד ימין ומצד שמאל — לכל צד יש עצב נפרד משלו, והגמישות לא חייבת להיות סימטרית. אם זה לא מתאפשר, אני מסתפקת באחת.

קודם כל — שתהיה לנו שפה

אני מבקשת שיעול, כיווץ, ולחיצה כמו ליציאה. גם כשזו לא התלונה שלך.

כי יש נשים שאצלן כיווץ ולחיצה הם בדיוק הפוך. ואם המילה "לכווץ" אומרת לשתינו שני דברים שונים, כל הנחיה שאתן לך היא הימור. לכן קודם אנחנו בונות שפה משותפת, ורק אז עובדות.

(וזו גם התשובה לשאלה למה הנחיות שמצאת באינטרנט לא עבדו.)

ואם קשה לך — עוצרים

יש רגעים שבהם אני רואה שקשה. ואז אני אומרת את זה בקול: אני רואה שקשה לך, אני יכולה לצאת כרגע.

וממשיכים בחלק אחר — נשימה, הרפיה, גמישות של שרירים אחרים. הבדיקה אינה תנאי להתחלת הטיפול, ואת קובעת את הקצב.

כי אני לא רוצה להילחם איתך ברקמה. אני רוצה שתרפי — כדי שאוכל, בתוך ההרפיה הזאת, להגמיש את השריר בלי שאת נלחמת.

איך נראה הטיפול

שחרור ידני של שרירי רצפת האגן — המרכיב השרירי כאן משמעותי מאוד, וזה עיקר העבודה.

מאמני נרתיק, כשהם מתאימים. וחשוב לי לדייק כאן, כי המילה "מאמנים" מטעה: זה לא תרגול. המטרה היא לוודא שההיענות של השריר למתיחה טובה, ושאת שולטת בו. הם לא משקולות ולא כלי לחיזוק.

תנועתיות ירכיים ועמוד שדרה, כדי להוריד עומס מהאגן.

נשימה והרפיה — ולמידה לשלוט בשחרור לבד.

ולפעמים אמצעי רטט חיצוני, למיסוך כאב במקביל להגמשת הרקמה. זה לא כלי בפני עצמו והוא לא לגירוי מיני — הוא מה שמאפשר לעבודה על הרקמה להתבצע בנוחות רבה יותר.

ולמה אני לא עובדת עם ביופידבק

ביופידבק היא שיטה מקובלת, ומטפלות רבות עובדות איתה. הבחירה שלי לעבוד אחרת היא בחירה אישית.

גם אני עובדת עם משוב — פשוט מסוג אחר. במקום מכשיר שמודד פעילות חשמלית, המאמן עצמו הוא המשוב: הקוטר, ומידת ההרפיה. את מרגישה את זה, ואני רואה את זה, ושתינו יודעות מה השתנה.

ומה שנשאר בסוף הוא השליטה שלך — לא הקריאה של מכשיר.

מנחים, ומה שבודקים בבית

לכל מנח מתח אחר בירכיים ובגב — וכפועל יוצא, מתח אחר ברצפת האגן.

ולפני זה, דיוק אחד שכדאי להכיר: הנרתיק עצמו אינו שריר. הוא אֵיבר של רקמת חיבור. השרירים נמצאים סביבו, ובעיקר במבוא הנרתיק — שם נמצא האחז של שרירי רצפת האגן. ולכן כשמדברים על "מתח" מדברים עליהם, לא עליו.

במנח המיסיונרי, כשהאישה שוכבת מתחת, זווית הנרתיק וכיוון החדירה מכוונים את המתח לשעה 6 במבוא הנרתיק — ושם נמצא אחד ההאחזים של שרירי רצפת האגן. ולכן דווקא שם זה יכול לכאוב.

בשכיבה על הצד המתח מופנה לצדדים — לשעה 3 או 9. אותו כוח, אזור אחר.

וזו הסיבה שהחלפת מנח יכולה לשנות את התמונה לגמרי: היא לא מקטינה את הלחץ — היא מזיזה אותו מהמקום הרגיש.

ויש בזה מידע: אם יש מנח שלא כואב בו, הכאב מכני יותר באופיו — וזה מכוון את מה שעובדים עליו.

ולמה אני בכלל עוסקת בזה: כדי לאפשר יחסי מין בלי כאב, לשבור את מעגל הכיווץ־כאב, ולעזור לאינטימיות עם בן או בת הזוג.

לכן את יוצאת עם התאמות לבדוק. לא כדי "לנסות", אלא כדי לאסוף מידע — מה משנה את התמונה, ואיפה.

מה לוקחים הביתה

להקשיב לעצמך. לשים לב אם הכאב מופיע גם כשאין חשק ואין רצון כרגע. המרכיב הפיזי והמרכיב הרגשי שניהם אמיתיים, ולשניהם מגיע מענה — וההבחנה ביניהם היא מידע, לא שיפוט.

ואם יש חשק והגוף בעניין — לנסות מנח אחר. לפעמים יש מנח שפשוט לא כואב בו.

ואם אין יחסים בלי כאב — עוצרים

זו כנראה ההנחיה שהכי קשה לשמוע, והיא גם החשובה ביותר:

אם את לא מצליחה לקיים יחסים בלי כאבים — צריך הפסקה.

לא כוויתור, ולא לתמיד. אלא כי כל פעם שכואב, הציפייה לכאב מתחזקת — והציפייה היא זו שמייצרת את הכיווץ. להמשיך דרך הכאב זה להזין בדיוק את המנגנון שאנחנו מנסות לפרק.

ההפסקה היא חלק מהטיפול, לא הפסקה ממנו.

ומה שנקבע אחרי הבדיקה

לפעמים פעילות גופנית לשיפור גמישות והרפיה כללית. ואם מזוהה כיווץ — מאמני נרתיק, עם הסבר איך משתמשים בהם.

ולגבי מאמני נרתיק, כדאי שתדעי: יש עליהם זכאות במסגרת סל הבריאות.

אני מטפלת פרטית ולכן איני יכולה לתת מרשם ישירות לבית מרקחת — ההמלצה שלי מומרת למרשם דרך הקופה, ומשם מקבלים בבית מרקחת. את אופן הקבלה כדאי לברר מול הקופה שלך. ומי שמיצתה את הזכאות יכולה לרכוש גם באופן פרטי.

כמה זמן זה לוקח

אתחיל במה שנשים מגיעות איתו: הציפייה שתוך שניים־שלושה מפגשים זה יסתדר.

זה תהליך. אולי יותר מכל אבחנה אחרת. בשניים־שלושה מפגשים ראשונים אנחנו מתחילות לראות לאן זה הולך — וזה חלון להערכת מגמה, לא לוח זמנים.

והקצב שונה מאישה לאישה, גם בין שתיים עם אותו ממצא בדיוק. יש צלקת רגישה שברור לי שאגמיש אותה. ויש נרתיק מצולק שבו אני אפילו לא יכולה לזרוק מספר.

"אבל אני לא מרגישה שינוי"

זו שאלה שכמעט כל אישה בתהליך שואלת את עצמה, ויש עליה תשובה.

לפעמים את עדיין לא מרגישה שינוי, ובכל זאת יש שינוי אובייקטיבי בבדיקה. מבחינתך המצב אותו הדבר — ואני מסוגלת לבדוק עם שתי אצבעות במקום אחת, או עם שלוש במקום שתיים.

לכל זה יש משמעות טיפולית, גם אם מבחינתך עוד לא השתפרת. התחושה שלך חשובה, אבל היא לא המדד היחיד.

וכשלא מתקדמים

בכל כאב יש מרכיב ביו־פסיכו־סוציאלי, ואני מדברת על שלושת ההיבטים בפתיחות.

התחום שלי הוא הפיזי. אם אני חושבת שמשהו במרכיבים האחרים דומיננטי כרגע, אני מעלה את האפשרות שכדאי לבחון גם את הכיוון הזה — ואז חוזרת למרכיב הפיזי.

ובמקביל אני כותבת מכתב לרופא/ה ושואלת אם נדרש בירור נוסף או טיפול משלים שיעזור לנו להתקדם. לפעמים הרופא/ה מוסיפה טיפול מצידה ואז הפיזיותרפיה משלימה אותו, ולפעמים ההפך — הפיזיותרפיה מכינה את הקרקע.

ההפניה כאן היא צעד בתוך הטיפול, לא סופו.

שאלות שנשאלות

חייבים בדיקה פנימית כדי להתחיל?
לא. יש נשים שאצלן הפגישה הראשונה כולה נשימה, הרפיה ועבודה חיצונית.

כואב לי רק לפעמים — זה מספיק כדי לפנות?
כן. ודווקא כשזה עדיין "רק לפעמים", לרוב יש פחות מה לפרק.

אני מניקה, אמרו לי שזה יעבור לבד.
לפעמים כן. אבל אם כואב עכשיו, אין סיבה לחכות — ובמיוחד כי הכאב עצמו מייצר כיווץ שנשאר גם אחר כך.

הרופאה אמרה שהכל תקין, ועדיין כואב לי.
שתי האמירות יכולות להיות נכונות. בדיקה שמחפשת פתולוגיה ובדיקה שמחפשת מתח שרירי מחפשות דברים שונים.

כואב לי מהפעם הראשונה שקיימתי יחסים — זה מאוחר מדי?
לא. זה מסלול אחר, לא מסלול סגור.

לקביעת תור

הקליניקה נמצאת בהאירוסים 53, מגדל המרפאות, קומה 1, נס ציונה.

אפשר לכתוב לי בוואטסאפ, ואחזור אלייך.

המידע בעמוד זה אינו תחליף לייעוץ רפואי, לאבחון או להערכה אישית.