אישה שוכבת על המיטה, המסך מולה. כבר הראיתי לה מה רואים — איפה השלפוחית, איפה השופכה, איפה המעי, ואיפה השריר שאנחנו הולכות להסתכל עליו. הסברתי מה הוא אמור לעשות כשמכווצים, מה כשמרפים, ומה כשלוחצים.
ואז אני מבקשת ממנה לכווץ.
והיא דוחפת.
לא כי היא לא הקשיבה, ולא כי היא לא מתאמצת — היא מתאמצת מאוד. כשמסתכלים לעומק רואים בדיוק מה קורה: הכיווץ שלה מתחיל משרירי הבטן, שבהתחלה באמת עוזרים קצת לגייס את רצפת האגן. אבל ככל שהיא מנסה להחזיק לאורך זמן, המאמץ גובר, הלחץ מהבטן משתלט — ובמקום לעלות פנימה, הכל נדחף החוצה.
ייתכן מאוד שהיא מתרגלת ככה כבר הרבה זמן. אף אחד לא אמר לה, כי אף אחד לא ראה.
ורצפת האגן היא הרבה יותר מכיווץ ושחרור. היא צריכה לדעת גם להרפות במלואה, גם להגיב מהר ללחץ פתאומי, וגם לתת למעבר להיפתח כשצריך לפתוח. הערכה טובה מסתכלת על כל אלה — ולא רק על השאלה אם הכיווץ קיים.
למה בכלל צריך לראות
בכל למידה, אם אנחנו לא מקבלות משוב על הביצוע, היכולת שלנו לתקן אותו מוגבלת. אפשר לחזור על אותה תנועה מאה פעמים, ולהשתפר רק במה שממילא עשינו נכון.
את זה אני מכירה היטב גם מתחומים אחרים בפיזיותרפיה. מי שהלכה חודש עם גבס ממשיכה לצלוע הרבה אחרי שהשבר התאחה — ולרוב היא לא מרגישה שהיא צולעת. ואישה שרגילה להחזיק ילד על יד אחת משנה בלי לשים לב את כל מערך נשיאת המשקל ברגליים, ויכולה לעמוד עקום לאורך זמן בלי לדעת. הגוף לומד מהר — וגם את מה שלא התכוונו שילמד.
רצפת האגן היא המקרה הקיצוני של הכלל הזה, כי זה שריר פנימי שלא רואים ולא תמיד מרגישים.
וזו הסיבה שכל כך הרבה נשים מגיעות אליי עם אותו משפט: חיפשתי בגוגל "תרגילי קיגל", קיבלתי הנחיה להתאפק, תרגלתי — ולא קרה כלום. אצל חלק מהנשים ההנחיה הכללית הזו עובדת. אצל רבות היא לא עובדת, לא עובדת מספיק, לא עובדת בכל התנוחות — ולפעמים אפילו מחמירה. וכשרוצות לדעת למה, צריך לראות מה קורה בפועל.
אני רוצה לומר דבר אחד בכנות: עזרתי להרבה מאוד נשים עוד לפני שהאולטראסאונד נכנס לקליניקה. הוא נכנס רק בשנים האחרונות. עבדנו עם בדיקה ידנית, עם משוב שלי, והן השתפרו. אבל כשאישה רואה את זה בעצמה, על המסך, זה משהו אחר לגמרי. אין כמו מראה עיניים.
מה זה בעצם — ומה זה לא
אולטראסאונד תפקודי הוא מכשיר אולטראסאונד שמשמש כדי לראות תנועה, לא כדי לאבחן.
ועוד הבהרה, כי השם מבלבל: זה לא מכשיר האולטראסאונד הטיפולי, זה שמוכר מפיזיותרפיה — זה מכשיר הדמיה, כזה שמראה תמונה על מסך.
הוא לא בא במקום בדיקה של רופא או רופאה, ואינו בדיקת דימות אבחנתית. הוא כלי הערכה תפקודי, ויש לו שני חלקים.
מה קורה במנוחה — איך הדברים מונחים כשלא מבקשים כלום.
ומה קורה בתגובה לאתגר — כשאנחנו מאתגרות את השריר בדיוק כמו שהחיים מאתגרים אותו: כשצריך להפעיל אותו, כשצריך להרפות אותו, וכשצריך לתת לו ולאיברים שסביבו להתמודד עם הלחץ שמופעל עליהם מלמעלה — הלחץ שנוצר בתוך הבטן.
וזה כל הרעיון: התמונה במנוחה לא מספרת את הסיפור. הסיפור נמצא בתגובה.
אפשר לומר שהוא סוג של משוב ביולוגי — רק משוב מסוג אחר ממה שנהוג לקרוא לו כך. על ההבדל הזה כתבתי בהמשך העמוד.
איך הבדיקה נעשית
אני מקפידה לעבור על זה מראש, כי רוב מה שמלחיץ בבדיקה הזו הוא מה שלא יודעים עליה.
את מתלבשת בפרטיות מאחורי פרגוד ומניחה את הדברים שלך על כיסא. נשארים החלק העליון של הבגדים והתחתונים יורדים; את שוכבת על המיטה ומכוסה לגמרי בסדין, על משטח סופג.
את המתמר אני מחטאת מולך, לפני עינייך — בחומר חיטוי ייעודי, לא במגבון — ומלבישה עליו כיסוי חד-פעמי. אני עושה את זה לעינייך בכוונה, כי זו שאלה שנשים שואלות ולא תמיד מרגישות בנוח לשאול.
אחר כך אני מורחת ג'ל — הוא בדרך כלל קצת קר, ואני מזהירה מראש.
המתמר מוצמד מבחוץ בלבד, לאזור החיץ. אין חדירה ואין הכנסה. הוא נשאר מתחת לסדין, ואני לא מסתכלת. (השם המקצועי לבדיקה הוא אולטראסאונד טרנספריניאלי — כלומר דרך אזור החיץ.)
ואז אני מקרבת אלייך את המסך.
אנחנו מתמקמות בתמונה, אני מקפיאה אותה, ועוברת איתך עליה מההתחלה ועד הסוף — פה השלפוחית, פה השופכה, פה עצם הפוביס, פה הרחם, פה המעי. ומה נראה כשתכווצי, מה כשתרפי, ומה כשתעשי פעולה של לחיצה.
אחר כך אני מצלמת סרטונים קצרים: כיווץ, החזקה והרפיה · שיעול · לחיצה. בשכיבה, ואם צריך — גם בעמידה. הסרטונים מכילים את התמונה מהמכשיר בלבד — לא אותך.
כמה זמן זה לוקח: כל טיפול בקליניקה הוא כשעה. ההערכה באולטראסאונד עצמה יכולה לקחת כעשר דקות — ויכולה לקחת יותר, לפי הצורך ולפי מה שעולה בדרך: בדיקה בכמה תנוחות, או הערכה חוזרת אחרי שתשתיני.
ומעבר לאולטראסאונד יש חלקים נוספים בהערכה — והם לא נעשים במכשיר. בדיקה של הגב, האגן והירכיים היא בדיקה ידנית של שלד ושרירים, כמו הבדיקה הפנימית שגם היא אינה אולטראסאונד — וגם האזורים האלה יכולים להשפיע על רצפת האגן.
גם החלקים האלה לוקחים זמן, והם חלק מהטיפול ולא במקומו.
למפגש הראשון עדיף להגיע עם שלפוחית לא מפוצצת. וגם אם הגעת ריקה לגמרי — זה בסדר גמור: במפגש הראשון קודמת לבדיקה שיחה, ובזמן הזה השתן נוצר ממילא — כך שעד שנגיע לחלק הזה יהיה מה לראות. לפעמים דווקא ארצה שלפוחית מלאה, ואז אבקש להגיע כך לפגישה הבאה.
ואם ייצא גז או משהו אחר
יש נשים שקשה להן ללחוץ בשכיבה, כי הן חוששות שיברח גז או שמשהו יקרה.
אני אומרת את זה תמיד, ואני אומרת את זה כאן: זה בדיוק המקום. אם זה קורה — אנחנו צריכות לראות את זה. זה מה שמראה לנו במצב אמיתי מה השריר הזה באמת יודע לעשות.
מה רואים על המסך
התמונה נראית כאילו חתכו את הגוף באמצע, מלפנים לאחור, ואנחנו מסתכלות עליו מהצד.
וכדאי לדעת איך קוראים תמונה כזו: העצם נראית בהירה, השתן שחור, והרקמה השרירית אפרפרה — איפשהו באמצע.
מקדימה יושבת עצם הפוביס. מאחוריה השלפוחית עם השופכה שיוצאת ממנה — השתן נראה שחור, וזה מה שהכי קל לזהות. רואים גם את הרחם — אצל כולן, למעט מי שעברה כריתה. אפשר להתייחס למיקום שלו, אבל לא מחפשים בו ממצאים.
רואים את גבולות המעי — לפעמים ברור, ולפעמים פחות, כי גזים ותוכן מטילים צל על התמונה. ופי הטבעת נראה כמו שני פסי רכבת שנפתחים למשפך. לפעמים אישה אומרת שיש לה יציאה כל יום, ובפועל רואים שההתרוקנות לא מלאה, או שהיא פשוט לא מרגישה את תחושת המילוי.
ומאחורי כל זה יושב שריר בצורת ביצה, אפרפר, קצת כמו עקב — הפובורקטליס. הוא עוקף את כל הפתחים, ומכיוון שהחתך הוא מלפנים לאחור, אנחנו לא רואות את כל שרירי רצפת האגן אלא אותו, לרוחב — והוא מה שמייצג עבורנו בתמונה הזו את שרירי רצפת האגן.
במנוחה הוא יוצר זווית בין פי הטבעת לרקטום. זווית חדה שומרת על ההתאפקות. זווית קהה (כלומר פתוחה יותר — כזו שמיישרת את המעבר בצינור) מאפשרת את היציאה, כי כבר אין מה שחוסם.
וכשמכווצים — הוא אמור לעלות קדימה ולמעלה, לכיוון צוואר השלפוחית. בהרפיה הוא אמור לחזור אחורה ולמטה למקומו, והזווית נפתחת בחזרה.
וזה חשוב לא פחות מהכיווץ. שריר שלא יודע להרפות הוא בעיה בפני עצמה — הוא עלול לגרום לכאבים ולקושי בהתרוקנות, ולא רק להם.
מה בודקים
| מה מבקשים | ומה רואים |
|---|---|
| כיווץ | האם התנועה מלאה או חלקית, האם היא בכיוון הנכון בכלל |
| החזקה | האם ההחזקה יציבה, יש רעד, או שהשריר משתחרר בהדרגה |
| הרפיה | האם היא חלקה, או שקשה להרפות |
| שיעול | התגובה הרפלקסיבית ללחץ פתאומי |
| לחיצה | כמו בשירותים — האם יש שליטה, ולכמה זמן |
בשיעול יש פרט קטן שחשוב מאוד: השיעול צריך להיות אמיתי. כחכוח בגרון לא מייצר לחץ בבטן, ואז אין ממה להתרשם ואפשר לפספס בדיוק את מה שחיפשנו.
ובהצמדה שטחית יותר אפשר להסתכל גם על פי הטבעת — האם הכיווץ הוא של כל הטבעת יחד, או שיש אזור שלא משתתף, למשל במקום שבו יש צלקת אחרי קרע. אני לא אומרת לאישה "יש לך חסר בשריר" — זו לא אבחנה שלי לתת. אני אומרת: תראי, כאן הוא לא מתכווץ כמו שהייתי רוצה. אם יש כאן צלקת, בואי ננסה להגמיש אותה. ואחרי שעובדים על זה, אפשר לראות על המסך את ההבדל — לפני ואחרי.
שני דברים שרואים רק כשמשנים תנוחה
אני בודקת בשכיבה על הגב, בשכיבה על הצד, בעמידת ברכיים ובעמידה. לא בשביל היסודיות — בגלל שהתנוחה משנה את התשובה.
עמידה היא התנוחה הפונקציונלית. בעמידה יש מראש לחץ גדול יותר מלמעלה, ולרצפת האגן קשה בה יותר מאשר בשכיבה.
מקרה ראשון. מיילדת הגיעה אליי ואמרה: אני מרגישה כובד, בסוף משמרת משהו לוחץ לי למטה. היא הייתה אצל רופאת נשים, ונאמר לה שאין צניחה. אמרתי לה מראש שאני לא נותנת אבחנה רפואית, אבל שאנחנו יכולות להתרשם מהתנועתיות ולהחליט ביחד.
בשכיבה, במנוחה — הכל נראה בסדר. בלחיצה בשכיבה — תנועה קטנה, לא מרשימה. ואז בדקנו בעמידה, ושם השלפוחית כבר הייתה למטה. כשביקשתי ממנה להפעיל לחץ כמו בשירותים, היא ירדה עוד.
לא נתתי לה אבחנה רפואית — זה לא התפקיד שלי. הראיתי לה את התמונה והפניתי אותה לבירור מעמיק יותר. הדבר המשמעותי ביותר שקרה שם הוא שהיא ראתה שזה לא בראש שלה. התסמין שלה היה אמיתי כל הזמן; הוא פשוט לא נראה בתנוחה שבה בדקו אותו.
מקרה שני. אישה מגיעה עם דחיפות — רצה הרבה לשירותים. באולטראסאונד רואים שהיא לא מתרוקנת עד הסוף. ולפעמים, כשיש צניחה משמעותית, ירידת השלפוחית יכולה ליצור קיפול וזווית בין השופכה לצוואר השלפוחית — כמו חסימה קטנה.
במצב כזה אין הרבה טעם להתחיל לעבוד על חיזוק ועל דחיפות. הכיוון הנכון הוא בירור של הצניחה, ולפעמים התאמה של פסארי על ידי רופא או רופאה — וייתכן שכשההתרוקנות תשתפר, הדחיפות תפחת כבר שם.
זה מה שהאולטראסאונד באמת נותן לי: לא תשובה יפה יותר, אלא הבנה מדויקת יותר של המנגנון — ולפעמים גם ההבנה שהטיפול שהתכוונתי אליו הוא לא הטיפול הנכון.
וכשמתכוננות ללידה
מי שרוצה לידה פעילה תוך כדי תנועה צריכה משהו שקשה מאוד ללמוד בלי לראות אותו: בזמן ציר, רצפת האגן צריכה להרפות — לא להתכווץ. והלחיצה צריכה ללכת בכיוון מסוים מאוד: למטה ואחורה. זה הכיוון שפותח את החלון שנוצר על ידי שרירי רצפת האגן — וביניהם הפובורקטליס.
והלחץ אמור להגדיל את החלון הזה ולשמור עליו פתוח לאורך כל הציר — לא לסגור אותו.
וזה נכון גם אם את מתכננת אפידורל. ההנחה שרק מי שיולדת בלעדיו צריכה את זה — פשוט לא נכונה. אישה שמרגישה את שרירי הבטן שלה ויודעת לגייס אותם יכולה ללמוד את הלחיצה מראש, גם בלי להרגיש מה קורה למטה.
יש נשים שמכווצות את הישבן כדי לייצב את עצמן, ובלי לשים לב מגייסות בכך את רצפת האגן — כלומר סוגרות בדיוק כשצריך לפתוח.
ויש את הנשימה. אם לוקחים אוויר ועוצרים אותו בבת אחת, נוצר לחץ חזק אבל כמעט חסר כיוון, שקשה לווסת לאן שצריך — והוא בדרך כלל עולה למעלה: הפנים מאדימות, יש תחושת לחץ, צלצולים באוזניים, עיניים אדומות. לעומת זאת נשיפה מווסתת שומרת על הלחץ לאורך זמן, ומאפשרת לחיצה ממושכת. אפשר לווסת אותה בכמה דרכים — בצליל של שששש, בגניחה עמוקה כמו זו שיוצאת בצירי לחץ, ובדרכים נוספות. מה שמתאים לך נבחר בטיפול. מי שלוחצת לחיצה קצרה לא תצליח ללוות ציר שלם, ותתעייף מהר.
ונקודה שחשוב לדייק בה: נשיפה מווסתת כן מגייסת את שרירי הבטן. אבל זה גיוס מדויק — לא כזה שאוסף פנימה ומעלה. וגם את ההבדל הזה רואים על המסך.
לכן אנחנו מתאמנות בכמה תנוחות: אי אפשר לדעת מראש באיזו תנוחה יהיה לך קל יותר מבחינת כאב, מבחינת הצירים, ואיפה תוכלי לנוח בין ציר לציר כדי לאסוף כוחות לבא אחריו.
ומשפט אחד שאני אומרת לכל אישה, ואומרת אותו גם כאן: בזמן אמת ייתכן שיהיה קשה לשחזר את מה שלמדנו. מנח התינוק בתעלת הלידה, עייפות, קצב ההתקדמות — הרבה דברים משפיעים. ולכן בלידה עצמה תמיד, תמיד, תמיד להקשיב למיילדת שנמצאת שם ורואה מה קורה בפועל.
מה עושים עם זה בבית
התרגול שאני נותנת נגזר ממה שראינו על המסך — לפעמים כמה פעמים ביום, וכולל גם עבודה על הרפיה. הוא לא רשימה כללית של חזרות, אלא מכוון בדיוק למה שהשריר הזה, אצלך, צריך לתקן.
ובכל מה שנוגע ללחיצה — אני מגבילה בכוונה. אין סיבה שאישה שמתכוננת ללידה תתאמן על לחיצה שוב ושוב לאורך היום. לומדים את התנועה ולומדים לזהות אותה — בלי להעמיס את הרקמה בלחצים ממושכים שאין בהם צורך.
איפה עובר הגבול
לכל איש מקצוע יש את תחום האחריות שלו.
משרד הבריאות מגדיר את הפיזיותרפיה כ"מקצוע בריאות ראשוני ועצמאי, אשר מומחיותו תנועה ותפקוד". תחום האחריות שלי הוא הערכה של תפקוד שרירים, טווחי תנועה, כוח, תזמון ותגובה — וזה בדיוק מה שהאולטראסאונד משמש אותי בשבילו.
ובקוד האתי של המקצוע יש שורה שאני חוזרת אליה הרבה: "הפיזיותרפיסט יכיר בגבולות המקצוע ובמיומנויות המקצועיות שלו." זו לא הסתייגות שנוספה בסוף — זו חובה מקצועית, והיא חלק מהעבודה עצמה.
האולטראסאונד נותן תמונה של מה שקורה באגן, והפרשנות שלה תלויה במיומנות של מי שמסתכל. המיומנות שלי היא הערכה תפקודית של רצפת האגן. גם כשאני רואה על המסך דברים נוספים — למשל דברים בתחום המיילדותי — אני לא יכולה לחוות עליהם דעה, כי זו לא המיומנות שלי.
זו שאלה שחוזרת. נשים שואלות אם יש פתיחה, מה המצג, אם רואים מיומה. התשובה שלי אחידה: זה לא בתחום שלי, וזו שאלה לרופא או לרופאה. גם כשאני יודעת למדוד משהו — כמו שארית שתן — אני עדיין מפנה לבירור.
מה שאני כן אומרת הוא מה שאני רואה בשפה של תנועה: שיש כאן תנועתיות מוגברת של רקמה, או שיש משהו שלא נראה לי תקין. וכשזה קורה, אני כותבת מכתב כדי שהאישה תגיע לגורם המוסמך עם תמונה מסודרת ותקבל הערכה מלאה.
ומה האולטראסאונד לא נותן לי
האולטראסאונד נותן לי מידע על המצב במנוחה, ואינדיקציה לתנועה שקורית בתגובה לאתגר. הוא לא אומר לי מה הכוח.
בשביל התמונה המלאה אני תמיד ארצה להשלים עם בדיקה פנימית של שרירי רצפת האגן — שמתחילה בהסתכלות, וממשיכה במישוש: כמה הרקמה גמישה, כמה הצלקת מאפשרת תנועה, וכמה נקודות מסוימות בשריר רגישות. את זה האולטראסאונד לא יכול להראות לי. הוא מראה את הפעולה שקורית בשריר, לא את איכות הרקמה שמאחוריה.
ולכן אלה לא שני כלים מתחרים אלא שניים שמשלימים זה את זה — וביחד הם נותנים תמונה שלמה.
ואם מוותרים על החלק הידני — על שחרור רקמה, על צלקות ועל הגמשה — נשארים עם פתרון חלקי. אבל גם אז, אם כבר נותנים תרגילי קיגל בסיסיים, לפחות אפשר לראות שנותנים אותם נכון.
למה אולטראסאונד ולא ביופידבק
ביופידבק הוא שיטה מקובלת שמטפלות רבות עובדות איתה. הבחירה שלי לעבוד אחרת היא בחירה אישית, ואלה השיקולים שמאחוריה.
כשאומרים "ביופידבק" בעולם הרפואי מתכוונים בדרך כלל למכשיר שמודד פעילות חשמלית, דרך אלקטרודה קטנה שמוחדרת לנרתיק או לפי הטבעת. הגרף שמתקבל מייצג את הפעילות החשמלית שהאלקטרודה קלטה.
והיא קולטת גם את הסביבה. אישה שמקבצת ישבנים או מצמידה ירכיים כדי לעזור לעצמה — וזו אסטרטגיה נפוצה מאוד — עלולה לקבל גרף יפה שמייצג את השרירים השכנים ולא את השריר שאמור לעבוד. התמונה שמתקבלת פשוט לא נכונה.
אצל ילדים משתמשים באלקטרודות שמודבקות על העור באזור החיץ — אותו עיקרון, ובלי חדירה. אבל גם הן לא ספציפיות, ולכן אותה מגבלה בדיוק חלה עליהן.
ובנוסף, אפשר למדוד כך בעיקר בשכיבה. בישיבה, האלקטרודה עלולה להיפלט מהלחץ שמלמעלה — ובדיוק בתנוחות האלה אנחנו הכי רוצות להסתכל.
האולטראסאונד גם הוא סוג של משוב — רק מסוג אחר: הוא מראה תנועה במקום למדוד חשמל. ואת התנועה אפשר לראות גם בעמידה, גם בעמידת ברכיים, וגם עם שלפוחית מלאה.
למי זה מתאים, ומתי אני מוותרת
זה כלי, ויש לו יתרון — ויש לו גם גבולות.
המגבלה המרכזית שלו: הממצאים תלויים בפרשנות ובניסיון של מי שמסתכל.
אפשר גם למדוד בו באופן מספרי — כך עשיתי במסגרת עבודת התזה שלי — אבל בקליניקה ההתרשמות מספיקה ברוב המקרים. ואם למישהי חשוב לראות מספר, אפשר למדוד.
ילדות צעירות — בדרך כלל לא. אצל מתבגרות זה תלוי בגיל ובנסיבות, ותמיד בנוכחות הורה. נדרשת הסכמה של שתיהן. אם ההורה מסכים והנערה לא — לא עושים. לפעמים אפשר להתרשם חלקית בהצמדה של המתמר לבטן התחתונה בלבד — לראות את כיוון הכיווץ, את ההרפיה, והאם השלפוחית מתרוקנת במלואה. שם החשיפה היא של הבטן התחתונה בלבד. עם ילדים שאינם יכולים לתת הסכמה מדעת — אני לא עושה את זה.
וגם אצל נשים בוגרות אני לא עושה את זה תמיד. אישה שמגיעה עם כאבים ביחסים בלבד — בלי קושי בשליטה או בהתרוקנות, ובלי צניחה — כנראה שאדחה את ההערכה הזו למועד מאוחר יותר. זה לא אומר שהיא לא רלוונטית; זה אומר שהיא לא הדבר הראשון שנעשה. ואם יעלה בדרך משהו שמצדיק אותה — אקדים אותה.
אחרי לידה — מהשבוע השישי. בסמוך ללידה אין בזה טעם: הרקמה עדיין טרייה, בצקתית ובתהליך של החלמה, ויש גם שינויים הורמונליים שטרם התאזנו. מה שנראה שם לא מייצג את התפקוד, ולכן אין מה למדוד אותו.
ואם למישהי זה פשוט לא מתאים — לא עושים. יש נשים שדווקא מרגישות עם זה נוח יותר מאשר עם בדיקה פנימית, למשל כשיש רקע של חרדה מחדירה, וזו סיבה טובה להתחיל שם. וההפך נכון באותה מידה.
והסרטונים — למי הם
קודם כול, מה יש בהם: רק את התמונה שהמכשיר מייצר — לא צילום שלך. הם מראים את המבנים ואת התנועה שלהם, ותו לא.
את הסרטונים אני עוברת איתך במהלך הפגישה, ומסבירה מה רואים. הם נשמרים אצלי ברשומה הרפואית ואינם נמסרים.
אני לא טכנאית שמבצעת בדיקה ושולחת תשובה. אני משתמשת בבדיקה הזו כדי להעריך ולהחליט מה עושים הלאה — וזו בדיוק הסיבה.
לקביעת תור
הקליניקה נמצאת בהאירוסים 53, מגדל המרפאות, קומה 1, נס ציונה.
אפשר לכתוב לי בוואטסאפ, ואחזור אלייך.
המידע בעמוד זה אינו תחליף לייעוץ רפואי, לאבחון או להערכה אישית.
