אישה הגיעה אליי בהפניית רופאת המשפחה שלה, בגלל דליפות שתן. זו הייתה הסיבה שנרשמה בהפניה, וזו הייתה הסיבה שהיא באה.

רק כשהתחלנו לדבר עלה הרקע: היא עברה טיפול אונקולוגי. וכשהתחלתי לבדוק, התברר שהבדיקה שאני רגילה לעשות פשוט לא אפשרית — הרקמה כבר לא הייתה מה שהייתה.

ואז היא סיפרה לי משהו שאני חושבת עליו עד היום. היא קיבלה מאמני נרתיק מהצוות שטיפל בה, אבל לא ידעה מה לעשות איתם. בין הרגע שבו קיבלה אותם לרגע שבו הייתה אמורה להשתמש בהם, משהו לא עבר. היא לא ידעה כמה זמן, באיזו תדירות, מה אמור להרגיש נכון ומה אמור להדליק נורה אדומה.

היא לא נפלה בין הכיסאות כי מישהו התרשל. היא נפלה בין הכיסאות כי יש שם חוליה שלא תמיד מישהו ממלא.

זה המאמר על החוליה הזאת.

למה בכלל מדברים על רצפת אגן בהקשר אונקולוגי

ההיכרות שלי עם התחום התחילה בבית החולים, מול נשים מאושפזות אחרי טיפול בסרטן הרחם, צוואר הרחם, השחלות ואזור הפות.

יש תהליך כירורגי ברור שמטרתו להוציא את הסרטן — אבל המלחמה בסרטן לא נגמרת שם. בהרבה מקרים מגיעים אחריו טיפולים משלימים: הקרנות וכימותרפיה. והשילוב הזה יוצר לא פעם ליקויים בתפקוד רצפת האגן — ליקויים שלא תמיד מזוהים כחלק ממערך הטיפול.

התוצאה נוגעת בכמה מערכות בבת אחת: בשליטה בשתן, בפעילות המעי, בתפקוד המיני ובתמיכה באיברי האגן.

ומשהו שמפתיע גם אנשי מקצוע

במחקר שליווה 126 נשים לפני כריתת רחם בשל סרטן גינקולוגי ואחריה, שני שלישים דיווחו על דליפת שתן עוד לפני הניתוח, וכ-12% על דליפה בגזים או בצואה.

כלומר חלק מהתלונות לא מתחילות בטיפול. הן היו שם קודם — ולרוב אף אחד לא שאל עליהן.

זו בדיוק הסיבה שאני שואלת. גם כשההפניה הגיעה מסיבה אחרת לגמרי.

מה משתנה, ולמה

הניתוחים באזור הזה הם רדיקליים בכוונה. המטרה היא להוציא את כל מה שצריך לצאת ולא לחסוך ברקמה — וזה מה שמציל חיים.

אבל באותו אזור עצמו עוברים גם עצבים דקים, ורקמות שמחזיקות את איברי האגן במקומם.

מה קורה בניתוח

שיבוש של האנטומיה ושל הפיזיולוגיה באזור, ולא פעם פגיעה בעצבים קטנים. העצבים האלה אחראים על דברים שאנחנו לא חושבות עליהם: תחושת המילוי של השלפוחית, הכיווץ שלה, והשליטה בסוגרים.

כשהם נפגעים, התוצאה יכולה להיות דליפה — אבל גם ההפך: קושי בהתרוקנות, ואובדן של התחושה שאומרת לך שהגיע הזמן.

מה קורה בהקרנות

כאן נוצר תהליך של פיברוזיס: הרקמות מתקצרות, מתייבשות ומתכווצות. אני מתארת את זה כך — הרקמה עוברת משהו שדומה לכווייה. ממש כמו עור שמתכווץ מעל כווייה.

מכאן מגיעות התלונות: דחיפות, היצרות של רקמת הנרתיק, וכאבי אגן — כי חוסר התנועתיות באזור נעשה מאוד בולט.

ומה עם הכימותרפיה

לכימותרפיה יכולה להיות השפעה על עצבים ועל התפקוד העצבי, ולכן גם היא נכנסת לתמונה.

ומה קובע את מידת הפגיעה

זה שונה מאוד מאישה לאישה, ותלוי במצב האונקולוגי, בכמה רקמה נכרתה בפועל, בכמה עצבים נפגעו, ובמספר הטיפולים ובעוצמתם.

וזו הנקודה שהכי חשוב לי שתיקחי מכאן: אם את מרגישה שאת "לא מצליחה" — זה לא כי לא התאמצת מספיק. יש סיבה פיזיולוגית לכך שהגוף מתנהג אחרת, והיא לא באשמתך.

התלונות שאני שומעת

שליטה בשתן

דליפה, דחיפות, ולפעמים דווקא הכיוון ההפוך — קושי להתרוקן עד הסוף, ודלקות חוזרות שנובעות מכך.

יש עדויות חזקות שתומכות בחיזוק שרירי רצפת האגן כקו טיפול ראשון לדליפת שתן ולצניחת איברי אגן באוכלוסייה הזאת.

באותו מחקר שהזכרתי, נשים שקיבלו טיפול משלים — הקרנות או כימותרפיה — נטו יותר לסבול מדליפת שתן בינונית עד חמורה שלושה חודשים אחרי הניתוח, בהשוואה למי שעברו ניתוח בלבד. המדגם היה קטן והטווח רחב, וחלק מהנשים היו עדיין בעיצומו של הטיפול — ולכן זו נטייה שנצפתה, ולא כלל.

שליטה בגזים ובצואה

זו התלונה שהכי קשה להעלות, והכי פחות מגיעה לטיפול. כאן העדויות תומכות בעבודה על השרירים, אבל הן פחות חזקות מאשר בשתן — ואני מעדיפה לומר את זה בכנות.

כאב ויובש ביחסים

מאוד שכיח, ומורכב מכמה דברים בבת אחת: שינויים ברירית, ירידה בתנועתיות ובגמישות של הרקמה, וכיווץ הגנתי שנוצר בעקבות כאב. כל אחד מהם דורש משהו אחר — וזו הסיבה שטיפול יחיד לא תמיד פותר את הכול.

היצרות הנרתיק

נפוצה במיוחד אחרי הקרנות, וזו אחת התלונות שהכי משפיעות על איכות החיים.

מתח שנוצר אחרי הניתוח

כשמבצעים כריתה, כיפת הנרתיק נתפרת לרקמות אחרות באגן — וזה יוצר מתח. נשים מספרות לי שהן מרגישות משיכה לאזורי האגן, ושזה מפריע להן בתנועה וביחסים.

מה שייך לצוות האונקולוגי, ומה אני מוסיפה

הצוות האונקולוגי מטפל בסרטן. זה הקו הברור, והוא לא זז.

יש יחידות שבהן ניתנת גם הדרכה בנושא התפקוד המיני. ההדרכה הזאת חשובה, ולעיתים היא נקודתית. הליווי לאורך זמן הוא מה שאני מוסיפה.

ומה שאני עושה בפועל הוא שלושה דברים:

שיקום רקמה — עבודה על גמישות של רקמה שהצטלקה.

השבת תפקוד — חיזוק מותאם, לפי אותם שלושה מרכיבים שכתבתי עליהם במאמר על תרגילי קיגל: כוח, סיבולת ותזמון. לא כל אחת צריכה את שלושתם באותה מידה.

שיפור השליטה במערכת העיכול — וכאן יש תנאי שמשפיע מאוד על התוצאה. כדי להשיג שליטה טובה, עוזר שפעילות המעיים תהיה תקינה: מרקם מגובש, אבל לא קשה מדי. צואה רכה מאוד דורשת יותר כוח ויותר שליטה — וזה בדיוק מה שקשה כאן, כשיש פגיעה בשריר ובעצב. לכן אני עובדת לא פעם בשיתוף עם תזונאית.

ואסטרוגן מקומי — מה הוא עושה, ומה הוא לא

יש נשים שיקבלו אישור להשתמש באסטרוגן מקומי, וההחלטה הזאת שייכת לרופא/ה שלך בלבד. הוא עושה דבר אחד וחשוב: הוא משפר את עובי הרירית. וכשהרירית במצב טוב יותר, גם העבודה שלנו נעשית נוחה יותר, כי הרקמה רגישה פחות.

אבל הוא לא משנה את תנועתיות הרקמה. רקמה שהצטלקה ואיבדה את הגמישות שלה תישאר מתוחה גם כשהרירית מעליה תקינה לגמרי — ספיגה של חומר לא מגמישה רקמה. וגם כיווץ יתר של השרירים לא נפתר מעצמו בדרך הזאת.

לכן אישה יכולה להשתמש באסטרוגן בדיוק כפי שהומלץ לה, ועדיין להרגיש מתח, משיכה או כאב.

זה לא אומר שהטיפול לא עובד. זה אומר שהוא עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות — ושתנועתיות הרקמה וכיווץ היתר הם עבודה אחרת לגמרי.

מתי מתחילים

אחרי ניתוח: אחרי תהליך הריפוי הרגיל, וכשהרופא/ה המנתח/ת מאשר/ת חזרה לתפקוד מיני.

אחרי הקרנות או כימותרפיה: כשהאונקולוג/ית מאשר/ת.

ובכל המקרים אני מבקשת הפניה מסודרת מרופא/ה לפני שמתחילים. לא כפורמליות — אלא כדי לוודא יחד שאין מגבלה שדורשת התאמה של הטיפול. בשלב הזה נשים עוברות גם בדיקות הדמיה, ולפעמים עולה בהן מידע שמשנה את מה שנכון לעשות ומה לא. אני מעדיפה לדעת מראש, ולעבוד בביטחון.

ומתי נשים מגיעות בפועל

מעטות מגיעות סמוך לסיום הטיפולים — לרוב רק אם מישהו בצוות זיהה משהו וכיוון אותן.

רובן מגיעות הרבה יותר מאוחר. כשכבר מותר להן הכול, וכשהתלונות נעשו כל כך משמעותיות שלא הייתה ברירה אלא לפנות — דרך רופא משפחה, אורולוג או גסטרואנטרולוג. ולרוב הן מגיעות בלי לקשר את זה בכלל לרקע האונקולוגי, כתופעה שקורית בשגרה.

אז אם את קוראת את זה ועדיין לא הגעת — את לא מאחרת. אבל גם אין סיבה לחכות עוד.

איך נראית הבדיקה אצלי

מתחילה בשיחה. אני שואלת על השליטה בשתן, על דליפת גזים ועל יציאות, על תחושת המילוי, על כאב, על יחסים — ועל מה שעברת, גם אם ההפניה הגיעה מסיבה אחרת לגמרי.

בבדיקה עצמה אני מעריכה את הרקמה: את הגמישות שלה, את הכוח, את התזמון ואת התחושה. הכול בקצב שלך, ורק בהסכמתך. אם משהו לא אפשרי היום, נעבוד עם מה שכן — ונחזור לזה בהמשך.

לפעמים הבדיקה עצמה היא כבר חלק מהתשובה. אצל האישה שסיפרתי עליה בפתיחה, מה שהתאפשר בבדיקה לימד אותנו על מצב הרקמה יותר מכל שאלון.

אני משתמשת גם באולטראסאונד תפקודי — לא ככלי אבחנתי, אלא כדי שנוכל לראות יחד על המסך איך השריר באמת עובד, במקום לנחש.

איך נראה הטיפול

עבודה על גמישות הרקמה. ידנית, דרך הנרתיק ומבחוץ דרך הבטן, בעדינות ובהדרגה. הרקמה כאן רגישה, ואי אפשר לעבוד עליה בלי תחושה.

זה קצת כמו מי שרוצה להגיע לשפגט: לא מגיעים לשם בדחיפה אחת חזקה, אלא בעבודה קצרה וחוזרת בקצה הטווח — שוב ושוב, לאורך זמן. ההבדל הוא שכאן המטרה אינה הטווח המקסימלי, אלא הטווח שמאפשר תפקוד ונוחות.

מאמני נרתיק — ובעיקר ההדרכה שלהם

אם את לא מכירה את האביזר הזה, הנה ההסבר הפשוט. מאמני נרתיק הם סדרה של אביזרים חלקים בגדלים עולים, ועובדים איתם בהדרגה: מתחילים בגודל שנוח לך היום — לא בגודל שנראה "נכון" — ועולים לגודל הבא רק כשהקודם כבר לא מאתגר. בדיוק כמו כל אימון שמעלים בו את העומס בהדרגה.

זו הסיבה שהם מגיעים כסדרה ולא כפריט אחד: הדרגה היא כל הרעיון.

והדבר החשוב באמת — האביזר לבדו לא עושה את העבודה. מה שעושה את ההבדל זה לדעת כמה זמן, באיזו תדירות, מתי לעלות גודל, מה אמור להרגיש נכון ומה אמור להדליק נורה אדומה. וגם — להוריד את החרדה שמלווה את זה, כי חרדה מכווצת, וכיווץ עובד בדיוק נגד המטרה.

חיזוק מותאם, לפי מה שעלה בבדיקה: כוח, סיבולת, תזמון.

עבודה על נשימה ועל לחץ תוך-בטני. זה נשמע טכני, וזה קריטי. אישה שאיבדה את תחושת המילוי או שמתקשה להתרוקן לא צריכה עוד חיזוק — היא צריכה לדעת לייצר לחץ נכון, ולזהות מוקדם מה קורה בגוף.

שתי נשים, שני טיפולים שונים לגמרי

אצל האישה שפתחתי בה עבדנו לאט על הרקמה, ובעיקר על ההדרכה שלא קיבלה.

אישה אחרת הגיעה באמצע התהליך, אחרי כריתה וכימותרפיה שזה עתה הסתיימה, עם דליפת צואה. בתשאול התברר שהמקור אינו חולשה כלל: לא הייתה לה תחושת מילוי, והיה לה קושי להתרוקן — והדליפה נוצרה מהעודף. עבדנו על תפקוד הבטן, על נשימות, ועל אביזרים שיוצרים התנגדות לנשיפה. ובמקביל הפניתי לתזונאית.

אותה תלונה בדיוק, שני מקורות שונים לגמרי. בלי בדיקה, אין דרך לדעת.

מתי לפנות

כשמשהו מפריע. זה כל הקריטריון.

ואם יש משהו שהייתי רוצה שתיקחי מהמאמר הזה — זה שאת לא צריכה להצדיק את הבקשה. איכות החיים שלך אינה מותרות, ואי אפשר לוותר עליה בשם ההישרדות. אלה לא שני דברים מתחרים.

וחשוב: אם ההפניה שלך הגיעה מסיבה אחרת לגמרי — ספרי לי בכל זאת על הרקע. זה משנה איך אני בודקת ואיך אני מטפלת.

שאלות נפוצות

כבר אמרו לי שזה נגמר. אז למה אני עדיין מרגישה ככה?

כי הטיפול האונקולוגי מטפל במחלה, ולא בכל מה שהיא והטיפול בה הותירו אחריהם. השינויים ברקמה, בתחושה ובשליטה הם עולם אחר — ויש להם כתובת.

כמה זמן אחרי הטיפולים אפשר להתחיל?

אחרי הריפוי הרגיל, וכשהצוות שמטפל בך מאשר. אני תמיד אבקש הפניה מסודרת לפני שמתחילים.

עברו שנים. מאוחר מדי?

לא. אני פוגשת נשים שנים אחרי, וגם שם יש מה לעשות. הרקמה מגיבה לעבודה גם מאוחר, פשוט לאט יותר.

קיבלתי מאמני נרתיק ואני לא יודעת מה לעשות איתם

את ממש לא היחידה — זו אחת הסיבות שכתבתי את המאמר הזה. אפשר לעבור על זה יחד: כמה, מתי, ומה אמור להרגיש נכון.

הרופא נתן לי אסטרוגן מקומי. זה לא מספיק?

זה עוזר, ולפעמים מאוד — הוא משפר את עובי הרירית. אבל הוא לא משנה את תנועתיות הרקמה ולא מרפה כיווץ יתר. אם נשאר מתח, משיכה או כאב — יש מה לעשות מעבר לזה.

אני מתביישת מהמצב של הרקמה שלי

אני יודעת, ואני שומעת את זה הרבה. אני לא בודקת כדי לשפוט — אני בודקת כדי לדעת מאיפה מתחילים. וכל מה שנעשה יהיה בקצב שלך.

אני צריכה הפניה כדי להגיע?

כדי להגיע אליי — לא. אבל בשלב הזה כן אבקש הפניה או אישור מהצוות שמטפל בך, ואשמח לעזור לך לארגן את זה.

---

המידע במאמר אינו תחליף לייעוץ רפואי או להערכה אישית. כל החלטה על הטיפול האונקולוגי, ועל תרופות או תכשירים כלשהם, שייכת לצוות הרפואי שמלווה אותך.

אפשר לקרוא עוד על טיפול בנשים ורצפת אגן בקליניקה, או לכתוב לי בוואטסאפ: 052-3939989.

ריטה רודין — פיזיותרפיסטית שיקום רצפת אגן, MSc.PT · מרכזת תחום בריאות האישה, המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) · נס ציונה

מקורות

כל המקורות ברשימה אומתו מול הטקסט המלא (16.8.2026).

1. Cai L, Wu Y, Xu X, Cao J, Li D. Pelvic floor dysfunction in gynecologic cancer survivors. Eur J Obstet Gynecol Reprod Biol. 2023;288:108-113. PMID: 37499277
2. Zhang L, He F, Dou S, et al. Ultrasound-derived pelvic floor parameters and their association with functional impairment in gynecologic cancer survivors. Front Oncol. 2026;16:1856337. PMID: 42370158
3. Ramaseshan AS, Felton J, Roque D, et al. Pelvic floor disorders in women with gynecologic malignancies: a systematic review. Int Urogynecol J. 2018;29(4):459-476. PMID: 28929201
4. Brennen R, Lin KY, Denehy L, Soh SE, Jobling T, McNally OM, Hyde S, Frawley H. Natural history of pelvic floor disorders before and after hysterectomy for gynaecological cancer. BJOG. 2024;131(11):1545-1554. PMID: 38812271
5. Ye AL, Johnston E, Hwang S. Pelvic floor therapy and initial interventions for pelvic floor dysfunction in gynecologic malignancies. Curr Oncol Rep. 2024;26:212-220. PMID: 38294706
6. Brennen R, Lin KY, Denehy L, Frawley HC. The effect of pelvic floor muscle interventions on pelvic floor dysfunction after gynecological cancer treatment: a systematic review. Phys Ther. 2020;100(8):1357-1371. PMID: 32367126